בית שבו לכל אחד יש מקום

רוב ההורים רוצים בית שיש בו חום.
בית עם צחוקים.

שיחות קטנות בסוף היום.אחים שמרגישים קרובים.

אבל הרבה פעמים הערבים בבית נראים אחרת.

האוכל מוגש.המקלחות מתחילות.מארגנים את הילדים לשינה.והערב פשוט מתנהל.בלי רגע שבו באמת עוצרים לדבר.

ואז לאט לאט קורים דברים קטנים:

הילדים כמעט לא משתפים מה עבר עליהם היום.השיחות בבית קצרות ושטחיות.רגשות יוצאים במריבות במקום בשיחה.לפעמים כל ילד פשוט נשאר בעולם שלו.

יש הרבה נוכחות בבית
אבל פחות מפגש אמיתי.

והורה מוצא את עצמו חושב:

אולי יש דברים שעוברים על הילדים שלי ואני בכלל לא יודע.

ובתוך כל השגרה הזאת יש גם מחשבה שקטה:

הימים עמוסים.השנים עוברות מהר.

ואנחנו לא רוצים לפספס את השנים האלה בלי לבנות רגעים אמיתיים של יחד.

למה דווקא קלפים

יש הרבה משחקים בבית. אבל ברוב המשחקים כל אחד מתרכז במהלך שלו.

מי מתקדם.מי מנצח.מי מסיים ראשון.

השיחה כמעט לא נכנסת לשם.

קלפים עובדים אחרת.

שולפים קלף.קוראים שאלה.ופתאום למישהו יש משהו להגיד.

הקלף נותן לכל אחד רגע לדבר ולשאר רגע להקשיב. וככה השיחה מתחילה.

מה קורה בבית כשמשחקים

בהתחלה זה רק משחק. אבל לאט לאט קורה משהו אחר בבית.

ילדים מתחילים לשתף יותר.האחים מקשיבים אחד לשני.והשיחות נהיות עמוקות יותר.

ופתאום מתגלים דברים קטנים שלא ידעת.

משהו שקרה בבית הספר.מחשבה שהילד שמר לעצמו.משהו שהוא מרגיש בפנים.

והאווירה בבית משתנה.

יותר הקשבה. יותר כבוד אחד לשני. יותר תחושה שכל אחד חשוב.